הקשישות לטיס

היצירה “Go” של הכוריאוגרפית גלית ליס נפתחת בסצנה קצרה המספרת בדקות אחדות חיים שלמים של דור נשכח: נשות ראשית המדינה, וליתר דיוק, מי שהיו ילדות בתקופת קום המדינה. ייתכן שכמה מהן לא נולדו כאן או לא גדלו כאן בכלל, אבל עתה הן חוברות לקבוצה הישראלית החבויה הזו, שליס מסמנת כ”מהגרות חוקיות” ומחזירה אותן לקדמת הבמה, תרתי משמע.

היצירה נפתחת לצלילי מארש צה”לי. כ-20 נשים יושבות על הארץ בתנוחות מתחלפות ומנענעות את האגן בתנועות עדינות קצובות. הן בנות 70–80, ומבצעות את התנועה המינית בדייקנות מדודה. אלה הן אמהות החיילים “שלנו”, ילדות מלחמת העולם, יפות וזקופות, ופניהן חרושות הקמטים נושאות את ההיסטוריות הפרטיות והלאומיות של כולנו. דימוי הפתיחה המרשים מהדהד בעבודה לכל אורכה, והוא בעיני המפתח לצפייה בה.

ליס עובדת עם נשים בנות 50–80 במסגרת הסדנה “גילה”, ואם להתרשם מאיכות המופע ב”Go”, זו אינה סדנה טיפולית מהסוג הנפוץ במתנ”סים שכונתיים, אלא סדנה אקסקלוסיבית שבה נעשית עבודה רצינית עם הגוף. לכן כנראה מצאו בה עניין נשים שהן שחקניות או רקדניות מקצועיות לשעבר, לצד נשים קרייריסטיות מתחומים אחרים.

הבחירה של ליס לפתוח את היצירה בדימוי פרובוקטיבי של נשים פשוקות רגליים, המנענעות את האגן קדימה ואחורה, כשהאשה בשורה הראשונה לבושה בחצאית שחושפת רגליים ותחתונים, כמעט מייתרת את הדיון בסטריאוטיפים של דימויי גוף בקרב נשים מבוגרות משום שהיא חוצה מעבר להם. התנועה של הנשים עדינה ואלגנטית ביחס למארש הצה”לי הצווחני ולרמיזת העירום והמיניות, ומכבדת את היכולת הפיזית שלהן בכך שהיא יוצרת תנועתיות המחמיאה לגופן. ברור כי היצירה מבקשת להציג את הנשים הללו כדמויות מלאות חיים ותשוקה, עשירות בחוויות החיים, וליס אינה נופלת ולו פעם אחת למלכודת הדימויים העלולים להגחיך את הסיטואציה. המחול שיצרה מדגיש את העדינות, השבריריות והכוח שניתן למצוא בגוף בכל גיל, אם יודעים להפעיל אותו נכון.

מתוך העבודה “GO”, כוריאוגרפית: גלית ליס, צילום: אורנה קלגרד

בסצנה השנייה הנשים לובשות סרבלי טיסה והופכות מאמהות של חיילים ללוחמות בעצמן. אני רואה בדימוי הזה פעולה של חילוץ וגילוי כוחות פנימיים או חבויים מן העין, אלא שכדי להוציא את הכוח הנשי ממחבואו ולהציגו יש צורך בשימוש בדימויים גבריים; הרבה מן הכוח שיש בדימוי “נשים זקנות טייסות” טמון בעובדה שהחברה הישראלית מיליטריסטית ומצ’ואיסטית, ולהיות טייס, גם לשעבר, נחשב סמל סטטוס שמשמעותו היות חלק מהאליטה. הבחירה של ליס למקם את הנשים בעמדה הזו היא לא פחות מאקט חתרני.

בהמשך היצירה הנשים פושטות את הסרבלים. העבודה נחתמת בגרסת פסנתר למארש הצה”לי, שהופכת את צלילי המלחמה להזמנה למחול. אם כן, הנשים של ליס אינן רק משתלטות על האחיזה של הגברים בחרב, אלא גם ממוססות את המלחמה. כאן המסר ברור ואוטופי.

מתוך העבודה “GO”, כוריאוגרפית: גלית ליס, צילום: אורנה קלגרד

במהלך המופע כמה מן הנשים מספרות אנקדוטות קצרצרות מההיסטוריה הפרטית שלהן. בחוכמה עשתה ליס כשבחרה לא להניח לכל הנשים לדבר, וכך גם חמקה שוב מאווירת חוג המתנ”ס. רובן סיפרו אנקדוטות הקשורות לריקוד. “כשהייתי ילדה רקדתי לצלילי מוזיקה קלאסית בסלון הבית, אבל רק בשנים האחרונות העזתי לרקוד על במה”, סיפרה אחת מהן (פרפרזה שלי). ליס חוגגת עימה את התעוזה שמאפיינת את מי שכבר “ראתה הכל ועברה הכל”, וכעת “לא אכפת לה מה יגידו”.

המלחמה מוזכרת רק פעם אחת: אחת הנשים מספרת שהתייתמה בגיל חמש, וכל שנותר לה מאביה הוא ריקוד שלימד אותה. די באזכור העדין הזה, במדינה מוכת הטראומות שאנחנו חיים בה, כדי להדהד את מלחמת העולם השנייה, על כל מנעד הרגשות והאידיאולוגיות שהיא נושאת עברונו.

מתוך “GO”, כוריאוגרפית: גלית ליס, צילום: אלי פסי

המחול מחבר בין הסיפורים הפרטיים לדימויי מלחמה (כזכור, במשך רוב העבודה הנשים לבושות בסרבלי טיסה), שמקשרים את הצופה מחדש להיסטוריה היהודית-ישראלית. לולא היה שימוש מובהק כל-כך במארש הצה”לי, זו היתה יכולה להיות כל מלחמה או “אם כל המלחמות”. ליס משתמשת בקונטקט, פרקטיקת מחול המתאימה לבני “גיל הזהב”, כדי להציב את הנשים במצבים של תלות/היאחזות/היתלות שנראים לעתים כתמונות סטילס מתוך המלחמה, של חיילים שקפאו ברגע של מאבק, הצלה או הסתערות. כך ליס ממקמת את הנשים כמרכזיות בסיפור ההיסטורי, תוך שהיא מרפררת לאמנות המתעדת מלחמה, בציור או בצילום למשל, ובעיקר לתצלומי עיתונות, אלה ש”תופסים את הרגע” והופכים לסמל. כך היא גם ממקמת את הנשים ב”עכשווי” וב”פופולרי”.

האם יש הכרח בדימויים הגבריים כדי למקם את הנשים הללו מחדש? אני מנסה לדמיין את המופע ללא סרבלי הטיסה, ונדמה לי שהנשים היו נותרות קשישות מחוללות שמספרות סיפורים. באחד מהרגעים היפים של היצירה, אחת הנשים עומדת לבדה במרכז הבמה (זו האשה שלובשת חצאית בסיקוונס הפתיחה) וקוראת “Go” בקריאה המתגברת עד לזעקה ארוכה. ברגע הזה נדמה שהיא משתחררת מעולו של הדיון ומבקשת להיות פשוט אשה נוכחת במרכז. בעיני, זהו אחד הדברים המרכזיים שהיצירה הזו מאפשרת.

“Go”, כוריאוגרפיה: גלית ליס
5.7.18, במסגרת פסטיבל “נפגשות” במרכז כלים לכוראוגרפיה, בת-ים
28.8.18, במרכז סוזן דלל, במסגרת “תל-אביב דאנס”