הכניסה לתערוכתו של ישראל קבלה “אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות” בגבעון, פורום לאמנות, נעשית דרך ציורים ורישומים של משה גרשוני, התלויים בקומת הכניסה של הגלריה ומוליכים את המבקר דרך גרם מדרגות אל התערוכה של קבלה, שמוצגת במרתף. אלו כמה עבודות טיפוסיות של גרשוני משלהי שנות ה-70 וראשית שנות ה-80. ציור אחד מסדרת “ח”י רקפות” המפורסמת וכמה ניירות מדממים סוללים את הדרך למיצב רישומים, ציורים ואובייקטים שיצר קבלה, כשברקע נשמע סאונד שהכין עבור התערוכה אהד פישוף.
הקשר לגרשוני ממשיך בתערוכה, שנראית במבט ראשון כאילו נוצרה בשולי מוחו הקודח. יש בתערוכה של קבלה דם, אבל הוא שחור ולא אדום. יש פעולה גופנית, לכלוך וחומר, אבל הם מצומצמים מאלה של האב הרוחני. יש ציטוטי מקורות המשולבים בדימויים, אבל הם אינם ציטוטים מוכרים המהדהדים מיד את מקורם. יש חיבור בין רישומים לחפצים ובין עבודה לבין שולחן העבודה, אולם הוא אינו מתפענח כפי שקורה בעבודותיו המושגיות של גרשוני. התוצאה – עניין שמודגש במיוחד בזכות הסמיכות בין האמנים – נראית קצת כאילו קבלה נכנס לקרביים של גרשוני, ליקט מה שליקט ויצא בתערוכה משלו.
להיכנס לקרביים של גרשוני? הלא גרשוני עצמו זכה למוניטין של אמן קרביים, שדמותו וחייו הם עדיין ציר מרכזי בדיון בעבודותיו. איני מכיר עוד אמן מקומי שהמגזין “סטודיו” בחר להקדיש 11 עמודים מגליונו המיוחד לתיעוד שיחותיו עם פסיכולוגים, אמן שמשברי חייו שימשו את פרשניו כעדשה שמבעדה הביטו במהלכיו האמנותיים, ושהציב את עצמו עירום – פיזית, נפשית ומשפחתית – מול הקהל. במצב כזה עולה השאלה מה כבר אפשר לדלות מן הקרביים של גרשוני שגרשוני לא חשף קודם לכן בעצמו. התשובה שמציע קבלה היא תלישותו של השוכן בקרביים – חיים בלימבו שבהשוואה אליהם גם עבודותיו הסוערות, המלוכלכות והמדממות ביותר של גרשוני מצטיירות לפתע כמופת של בהירות.
ישראל קבלה – מתוך התערוכה
אצל גרשוני לנגיעות יש מובן ולסמלים יש הסבר. חרף המראה הסוער והעימותים הפנימיים הרבים בעבודותיו, בסופו של דבר אלו עבודות יציבות מאוד. יש בהן כאב, צער, הערצה, פולמוס, תשוקה ושמחה, אך אין בהן תימהון. גם כשהן עומדות על סף הוויתור, כפי שקורה בעבודות מהשנים האחרונות לחייו, אין בהן אי-אחיזה. מול המבנה היצוק של גרשוני מציג קבלה מעין חידה בלשית-בלשנית ללא מענה. היא מורכבת מצירופי אותיות, מפתחות בלי מנעולים, חפצים מן הטבע ומן הרחוב, דפי ספרים סתומים וכמה אובייקטים ישנים ומטופלים. אלה מוצגים כשמסביבם רישומים שחורים, עמוסים ומסולסלים, המעוטרים בדימויי אברי גוף, מחוות ציוריות ופתגמים.
באחד משני הטקסטים שמלווים את התערוכה כותב אבינעם חקלאי על השא-חור של ה-israeli pain(t). קבלה נכנס לחור השחור של הציור הישראלי ומקיים בתוכו חיים. ההסתופפות בצלה של אמנות גדולה יכולה להיות מלכודת. היא כרוכה בסכנה גדולה ודורשת אומץ. אומץ להתמסר, אומץ להיבלע ואומץ להיות פתטי. גרשוני לא היסס לעשות זאת בעצמו כשהעלה באוב את זכרם של ואן-גוך ומוצרט, מדרדו רוסו וברהמס, אולם גרשוני לא הפסיק לדבר “גרשונית” כשפנה אל אבותיו הרוחניים, ואילו כשקבלה מעלה באוב את גרשוני, הוא עושה זאת בצלילים כמו-גרשוניים. אלא שהדיבור הכמו-גרשוני אינו חיקוי, העתקה או התחזות, כי אם ניסיון להשתמש בגבולות הדוקים כדי לגבש שפה פרוצה – לאמץ עולם מושגי קיים ולגרום ליחסים הפנימיים שלו להתפרק.
אם הציורים של גרשוני מציגים תוצר של אנליזה, ישראל קבלה לוקח את הצופה אל מאפליית האנליזה עצמה.
ואיכשהו זה פשוט עובד.
ישראל קבלה, “אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות”
גבעון, פורום לאמנות, רח’ אלרואי 3, תל-אביב
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
