יצחק (איצ’ה) גולומבק וגיל יפמן הם זוכי פרס רפפורט לאמנים ישראלים לשנת 2017

ליצחק (איצ’ה) גולומבק, זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר, יוענק פרס כספי בסך 70,000 דולר שמחציתם מיועדים לאמן עצמו ומחציתם השנייה למימון תערוכה מלווה בקטלוג, וגיל יפמן, הזוכה בפרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר, יוענק פרס בסך 30,000 דולר שמחציתם מיועדים להפקת התערוכה והקטלוג. כל אמן זוכה בפרס תורם עבודה לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית. האוסף כולו ייתרם למוזיאון תל אביב לאמנות.

גולומבק, יליד 1957 פולין, עלה לישראל ב-1965. הוא מלמד ציור ופיסול באונ’ חיפה, ומשנת 1982 מציג תערוכות יחיד ומשתתף בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו”ל.

גיל יפמן, יליד 1979, ישראל, הוא בוגר האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל 2003. הציג תערוכות בגלריות שונות בישראל, בניו יורק, בטאיפיי ובטוקיו.

חבר השופטים בועדת פרס רפפורט כלל השנה את נציגות המשפחה רות רפפורט, עירית רפפורט וענת מטלון, מנכ”לית מוזיאון תל אביב לאמנות סוזן לנדאו, דורון סבג, רבקה סקר, חמי ולזר פרוכטר ואלן גינתון.

בוועדת הענקת הפרס לגולומבק נכתב כי ״יצחק (איצ’ה) גולומבק נולד ב-1957 בעיר לודז’ בפולין והגיע לישראל עם הוריו ב-1965 לעיירת הפיתוח אור עקיבא. נורית דוד, במאמר “מרכבות לאור עקיבא”, שנכתב לקטלוג תערוכתו במוזיאון הרצליה ב-2011, חושבת על עבודתו של גולומבק ביחס למקום העזוב והדל שחי בו בשנות התבגרותו וביחס לבית הוריו, פליטי מלחמת העולם השנייה. היא כותבת: “הוא מספר שכנער צעיר, צייר הכיתה, הוזמן לקשט קייטנות ואף שילמו לו מה בתמורה. הוא נזכר שאביו צבע קיר בביתם בצורות גיאומטריות צבעוניות והכריז: ‘זה פיקאסו’ […] בבחינה הפסיכוטכנית בסוף בית הספר היסודי נאמר להוריו, שעליו ללמוד אמנות – והם, משום שאמרו, רשמו אותו לתיכון אמנות ויצ”ו צרפת בתל אביב […] מכאן ועד למדרשה הדרך הייתה קצרה”. הפיסול של גולומבק באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 הציג קול ייחודי, אופציה חדשה של פיסול אישי וגופני, אנטי-הרואי, אנטי-גברי, גלותי, נמוך חומרים, רך וקורס. בעבודותיו, אובייקטים עשויים קליפת דיקט דק תפחו, מלאים אוויר, באופן שמדגיש את ה”כלום”. בטכניקה של דיקט מרוכך ומכופף ותצלומי שחור-לבן צירף הפיסול שלו חפצים מפוסלים לצד דימויים מצולמים/מצוירים ואלמנטים “השואפים אל הרצפה” ומצייתים לחוקי הכבידה. חפצים בנאליים המזוהים עם פליטוּת והגירה כמו מפתחות, מסרקים וחגורות, חתימת שם אישית, סכיני גילוח וגליל נייר טואלט, טיפות (אולי דמעות), אוהלים, גפרורים שרופים ומזרנים מתקפלים עובו לכדי פסלים ואכלסו את גוף עבודתו במעין ניסיון לשחזר אחיזה ובית. בשימוש בדיקט ובהצבה צמודת רצפה, המשיך גולומבק אופני עשייה שאפיינו אחדים מתלמידיו של רפי לביא בשנות ה-70 של המאה ה-20. אבל בתכנים הוא מייצג, לצד אמנים אחרים שנולדו למשפחות שהיגרו לישראל לאחר קום המדינה, זהות שהישראליוּת שלה איננה מובנת מאליה. גם את ההוויה הדלה של האמנות שלו צריך לקרוא באופן שונה מזו של “דלות החומר”. בשנות ה-90 נוספו לעבודות “דור שני” עקורות אלה ויטרינות שקופות, מעין אקווריומים על רגליים, ובהם אלמנטים זעירים כמו שיניים, פיג’מה ופרחים מיובשים. “יש לי בעיה של הקשר בין החוץ שלי, הנוכחות שלי בעולם, המעטפת שלי, לבין הפנים שלי, האופן שאני חווה, מרגיש וממשש דברים”, אמר גולומבק (סטודיו, פברואר 2000). על משחק הפערים בקנה המידה של האובייקטים “המאבדים את קביעותם” כתב איתמר לוי: “עבודותיו של גולומבק מגדילות חפצים זעירים, אבל בסמוי גם שבות ומקטינות אותם, מעין פעולה של ניפוח ודחיסה […] מה גודלו של חלל הפה? כמה שוקלת דמעה? מה צורתו של כאב הלב?” (סטודיו, פברואר 2000).

״שנות האלפיים העשירו את שפת החפצים/הדימויים של גולומבק. בתערוכת היחיד במוזיאון הרצליה ב-2011 הוצגו לראשונה רישומים ממוסגרים של גולומבק כחלק מהמיצב הפיסולי כשהם תלויים בצמוד לאובייקטים כאילו נישאים על גבם של זוגות הטיפות/הדמעות. שוב ערימות שאחיזתן רופפת, על סף קריסה. ברישומים חזרה שוב ושוב דמות פני האב שנפטר שנים אחדות קודם לכן וגולומבק צייר אותו מן הזיכרון באופן גרוטסקי ומעודן כאחד. עבודות אחרות מציבות את חומרי שאריות החיים והזיכרונות הנמוגים שנאספו, הפעם כרדי-מייד: מסרקים, עפרונות, נעלי בית, צעצועים, תבניות ביצים ומאכלים מפלסטיק במגירות או תיבות על הרצפה, באופן משוחרר אך גם המשכי לאקווריומים המוקדמים יותר. על החפצים שהוא אוסף אמר גולומבק: “אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו”, משפט שמגלם בבת אחת את האתיקה והאסתטיקה שלו.

בנימוקי הענקת הפרס ליפמן נכתב כי ״כניסתו הראשונה של האמן גיל יפמן אל עולם האמנות הישראלי בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 בפרויקט משותף עם אחותו, האמנית רונה יפמן, בסדרת תצלומים המתעדים את התנסויותיו הראשונות בשינוי זהותו המינית. בהמשך דרכו, ובמסגרת לימודיו באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים, בתחילת שנות האלפיים, העיסוק במיניות, באחרוּת ובפוליטיקה של זהויות הורחב מהגוף הפרטי ליצירת מיצגים ואובייקטים פיסוליים רכים. במהלך העשור הראשון לפעילותו האמנותית יצר יפמן פסלים סרוגים בצבעוניות פסטלית המזכירים גוף רב-איברים גרוטסקי, נזיל ופגיע, וגיבש שפה פיסולית מקורית וייחודית. הבחירה בטכניקות כמו סריגה ותפירה, המזוהות כמלאכות נשיות, דומסטיות ודקורטיביות, שיקפה את עמדתו ביחס לאחרוּת ולשוליים, והאובייקטים הרכים התפרשו לא פעם כמנגנון הגנה המתפקד ככסות רכה לגוף הפגיע והמאוים.

״יפמן מצביע על הקשר בין הסריגה והתפירה לבין פעולת הכתיבה, ובכך מדגיש את המקורות הטקסטואליים והנרטיביים שהאובייקטים האמנותיים מצפינים בתוכם. הקרבה האטימולוגית בין המילים “טקסט” ו”טקסטורה” מחדדת את האופן שבו מצטלבים ונארגים ביצירתו נרטיבים אישיים, מיתולוגיים, היסטוריים ופוליטיים. אחד העקרונות המרכזיים ביצירתו הוא השימוש בדגם – יצירת תבנית סדורה של פעולה קבועה וממושטרת המאפיינת טכניקות מסורתיות. הדגם נקשר גם במושג האורנמנט, המרוקן את הדימוי ממשמעות באמצעות פעולה של חזרתיות. עקרון זה נוכח בעבודתו של יפמן בשנים האחרונות גם באמצעות שימוש בדימויים טראומתיים. במופעיהם החוזרים ונשנים דימויים אלה הופכים לאורנמנט, ומרמזים על הסכנה של הדחקה או השכחה ועל ההתמודדות של האנושות עם נרטיבים היסטוריים טראגיים.

״בעבודתו המונומנטלית “דקומפוזיציה” (2015) בחן יפמן את אופני הקליטה של דגמים של מנדלה קליידוסקופית מרהיבה, המורכבת מתצלומי הזוועות של קברי אחים ממלחמת העולם השנייה. המנדלה, שיונג ראה בה דימוי ארכיטיפי של התת-מודע, הופכת אצל יפמן לדימוי צילומי מרהיב, שמרמז בתנועתו המחזורית על דפוסים של רוע אנושי מהעבר ומההווה. בעבודה “רקמה אנושית” (2015) שהוצגה עם “דקומפוזיציה” כמיצב וידיאו, שזר יפמן את תצלומי הזוועות באריג בד ג’קארד יוקרתי, שנעשה בשיתוף מפעל משפחתי לטקסטיל אתון [Etun], שנסגר בגרמניה עם עליית השלטון הנאצי והוקם מחדש בישראל ב-1934. ההופעה של הדימוי האלים והטראומתי כדגם וכאורנמנט ביצירתו מעלה סוגיות הקשורות בהלם, טראומה, זיכרון, ובייצוגים של קורבן ומקרבן. הבחירה בדימויים היסטוריים של סבל אנושי ובחינת אופני הקליטה וההתבוננות בהם מהדהדת את כתביה של התיאורטיקנית סוזן סונטג הצילום כראי התקופה ולהתבונן בסבלם של אחרים. ספרים אלה עוסקים בשחיקת הדימוי הצילומי בעידן המודרני, כאשר תצלומים של זוועות אנושיות, חורבן ומוות מעוררים חמלה לכל היותר אך אינם מובילים לאקטיביזם. ברוח זאת, עבודתו של יפמן בוחנת את הסכנה הרובצת לפתחו של האמן המבקש אחר עונג חזותי. תוך אימוץ פרקטיקות של גרוטסקיות, הומור ופרובוקציה, עבודותיו של יפמן יוצרות אמנות מפעימה, מעוררת ומטלטלת.

השנה מלאו עשר שנים לפרס ומוזיאון תל אביב לאמנות וקרן ברוך ורות רפפורט חוגגים את האירוע בתערוכת עשור לפרס שתיפתח ב-17 במארס 2017 תחת הכותרת “אסיף”, ותציג עבודות קנוניות לצד עבודות חדשות של כל האמנים זוכי פרס רפפורט בעשור הראשון.