יהושע (שוקי) בורקובסקי הוא זוכה פרס על מפעל חיים באמנות ע”ש מרדכי איש שלום לשנת 2016, ולנה זידל היא זוכת הפרס ליצירה אמנותית ע”ש שושנה איש שלום לאותה שנה. טקס הענקת הפרסים יתקיים ביום רביעי, כ”ה בטבת תשע”ו, 6.1.2016 בשעה 17:00 בבית האמנים, ירושלים.
בנימוק הבחירה בבורקובסקי כתבו חברי ועדת הפרס ד״ר אמיתי מנדלסון ממוזיאון ישראל, האמן ויו״ר אגודת אמני ירושלים מרסלו לאובר ונציגת המשפחה צילה איש שלום, כי ״יצירתו של יהושע (שוקי) בורקובסקי נעה בין המופשט לפיגורטיבי. היא קשורה בטבורה לצורה מיתית, ארכיטיפית או לסמל הקשור לעתים קרובות בדת או במיתוס. המדיום שלו הוא הציור ודרכו עולות השאלות הגדולות של ההתגלות דרך החומר, באופן שהוא מצד אחד בעל זיקה לתולדות הציור ומקורותיו, ומצד שני עדכני וחדשני בגישתו. ציוריו המדיטטיביים והמינימליסטיים עוסקים בשאלות יסוד הקשורות למתח שבין הדימוי לסמל, בין הנגלה לנסתר”.
יהושע (שוקי) בורקובסקי: נברשת: השתקפות, 1997-8, שמן על בד, 65X70 ס”מ
בנימוקי הבחירה בזידל כתבו השופטים רונית שורק ממוזיאון ישראל, האמנית מאיה ישראל ונציגת המשפחה לילך רזאל כי ״דמות הזאב עומדת במוקד עבודות הרישום של לנה זידל בשני העשורים האחרונים. הזאבים האקספרסיביים שהיא מתארת משוטטים בחוצות ירושלים בסדרת הרישומים “כל המקומות קדושים”, כתזכורות מוחשיות לכוחות ולתהליכים נסתרים הרוחשים בעיר. בפני ועדת הפרס הוצג פסל בדמות זאב עשוי זרדים המפתיע בחומריותו ובעוצמתו. זידל העתיקה את טקסטורת הפסטל היבש בו היא משתמשת ביצירתה על נייר, אל תלת ממד הנארג בצפיפות ויוצר “רישום” בחלל, הממשיך את רישומיה מרובי הקווים. השימוש בזרדים, חומר פשוט לכאורה, ואופן אריגתם מזכירים מלאכות יד עממיות. אך הדימוי הסוריאליסטי שבנתה מורכב מרבדי משמעויות תרבותיות ופוליטיות שונות. השילוב האבסורדי הנוצר ברישומיה של זידל, ה”שותלת” את זאביה בנוף האורבני של ירושלים, מאפשר הרהור חוזר על תפקידה של האמנות כממחישה של מציאות אבסורדית ואף מתריעה מפניה. באופן פרדוקסלי, דווקא ההתעמקות במראות השוליים של העיר ממחישה את אהבתה של זידל אל המתואר; אל ירושלים שגם הקדושה שבה הפכה לחולין, ואולי להפך, כפי שעולה משם סדרת הרישומים. על שום יכולתה של האמנית להרחיב את גבולות הרישום לתלת ממד ולנסחו מחדש בפיסול מצאנו אותה ראויה לזכות בפרס שושנה איש שלום״.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
