מיישר קו עם העליונות הגברית

היצירה “בויס” (“Boys”) של רועי אסף, שעלתה בבכורה במסגרת פסטיבל “אינטימדאנס” בתיאטרון תמונע לאחרונה (ועתידה לעלות שוב בקרוב), היא המשך כמעט ישיר של שתי עבודותיו הקודמות, “הגבעה” ו”גירלז” (“Girls”). ב”הגבעה” עסק אסף במוטיבים של חיילות והירואיות ישראליות וריפרר, בין השאר, למיתוס גבעת התחמושת. ב”גירלז” עסק אסף במוטיבים של נערות נשית וריפרר ל”פולחן האביב”. עתה מתמודד אסף עם מה שמרכיב בעיניו זהות גברית ישראלית.

לכאורה, “בויס” היא החלק המשלים של “גירלז” – חמישה גברים רוקדים לעומת חמש נערות רוקדות – אבל בשפתה התנועתית היא מכילה חלקים משתי העבודות. כמו כן היא משלבת אלמנטים שמזוהים עם תרבות והיסטוריה ישראליות באופן מיוחד, בדומה ל”הגבעה”, לעומת המערביות או האוניברסליות שמאפיינות את “גירלז”. לכן אני מציעה להתייחס אליה כחלק שלישי בטרילוגיה.

בתשובה לשאלתי על הקשר בין היצירות, ענה אסף: “‘בויס’ קיימת רק בגלל שעשיתי את ‘גירלז’. פתאום הרגשתי שאני חייב לעשות את ‘בויס’. אם חווה חייבת את חייה לאדם, אז פה ‘בויס’ חייבת את חייה ל’גירלז'”. אסף מזמין לקריאה מגדרית של היצירה. הקריאה המגדרית תסתיים בקביעה כי זאת יצירה שוביניסטית. תחושת הדחיפות של אסף ליצור מיד לאחר “גירלז” יצירה גברית מבטאת תפיסה שלפיה “לא ניתן להשאיר את הנשים לבדן”. הדמויות והיצירה הנשיות זקוקות לגברים ותלויות בהם. כלומר, “גירלז” לא היתה יצירה שלמה עד שלא נוצרה עבורה (גם אם בזכותה) “בויס”.

בעוד ש”גירלז” הגזימה במחוות הנשיות ויצרה רגעים של הנאה פטישיסטית לצד רגעים של ביקורת על מעמד הנערות בתרבות, “בויס” לוקחת את עצמה ברצינות יתרה, וכך נופלת למלכודת המבט הגברי במשמעותו הפמיניסטית הקלאסית. בשונה מ”גירלז”, שבה הנערות שיחקו עם המבט הגברי (האמיתי או המדומיין) הצופה בהן רוקדות להנאתו ולהנאתן – גם כאשר הגברים ב”בויס” מפלרטטים, אין בכך כדי לערער את מעמדם כנושאי המשמעות הבלעדיים.

כאשר האובייקט שאסף מעמיד על הבמה הוא גברי, נשמרת איזו רצינות שמבטלת את הפער שבו מתקיימת סאטירה או צומחת ביקורת. הרקדנים-גברים כל-כך רוקדים, שמתקבלת תחושה שהם מאמצים את המחוות הסמליות שנכתבו עבורם באדיקות כמתמסרים לצו היוצר ויוצרים זהות בינם לבין הסמלים. במובן מסוים, השימוש שעושה אסף בסטריאוטיפ הנערה השובבה-לא-אמינה מאפשר לרקדניות טווח ביצוע מתוחכם והופך אותו על פיו. כך הן מתקבלות לעתים כמתריסות כנגד הכוריאוגרפיה. ב”בויס” הדימוי הגברי-אחראי-רציני מתאחד עם המבצעים, האופי הנונשלנטי של הביצוע מתנשא ומיישר קו עם העליונות הגברית.

ההומור המאפיין את עבודותיו של אסף מרכך את הדיכוטומיה ומאפשר זליגה של מחוות נשיות אל תוך התנועה שהוא יוצר עבור הגברים, וכך רומז לקהל שלו שהוא לא לגמרי לא מודע לאי-רלבנטיות של החלוקה המגדרית, ומתעקש עליה בכל זאת, ככל הנראה כדי להציב מעליה סימן שאלה. אפשר היה לפתור את הדיון ביצירה בקביעה כי היא מיושנת, אבל הפער שהיא מחדדת בין מה שהוא “תקין פוליטית” לבין “המציאות” הוא מעניין ומטריד.

בשיחה עם אסף הוא מספר: “אני יוצר כאילו אני הצופה היחיד, אני לא מכוון למסר מסוים, אני לא עושה תעמולה במובן הזה. אני יוצר בסטודיו באופן אינטואיטיבי, ואז אני מתבונן בזה ומחליט לפי תחושת בטן, לפי מה שמרגיש נכון. למשל הספירה ב’בויס’, היא תפסה אותי ולכן היא נשארה”.

אלא שהספירה המדוברת אינה אקראית כלל; ברגע מסוים ביצירה, המתפקד כקליימקס, חמשת הגברים מתיישבים על הרצפה ופוצחים בספירה מונוטונית, כמעט אבלה, של שנות מלחמות ישראל, עד לשישה מיליון. הצירוף של הפעולה הזאת יחד עם ציטוט מתוך נאומו של צ’רלי צ’פלין מ”הדיקטטור הגדול” ומחוות תנועתיות של חיילות (למשל שליפת אקדח) מניח על כתפי הגברים הישראלים של אסף את נטל המלחמה והלאומיות. אל המרכיבים האלה של הזהות הגברית מוסיף אסף ציטוטים תנועתיים מריקוד הנערות ב”גירלז”, וכך יוצר דמות גברית המורכבת מההיסטוריה והפוליטיקה של הגברים מהגבעה. כלומר, הגברים של אסף הם בעלי סך כל התכונות וההיבטים שעלו בשתי יצירותיו הקודמות; הם יכולים להיות “גם וגם”, בעוד שהנשים נותרות עם הסטריאוטיפים שלהן בלבד, וזה גם טווח המשחק שמותר להן.

כתוצאה מכך, המבט שמציע אסף בזהות הגברית הוא רחב, מלא וחומל, מאיר ומאשר צדדים קשוחים ורכים בו בזמן. לאחר שהעניק לנערות יצירה שמחזירה להן את השליטה במבט ואולי אפילו את הבעלות על גופן, יצירתו עבור הגברים מנטרלת את המהלך הקודם ומחזירה את הסדר על כנו: גברים כדמויות מלאות וסמכותיות, ונשים כשעשוע. הגברים הם מושא למחקר שיש לו תוצאה, והנשים נותרות תעלומה. כך מצדיק אסף את העליונות הגברית, ובדומה לחוסר המוסריות של כיבוש באשר הוא – גם כאן הפעולה כביכול מתרחשת בחוסר ברירה אל מול המסתוריות של הצד המוחלש, חוסר היכולת להבין אותו או לצפות את מהלכיו, שמאיימים על מעמד השולט.

החסד שניתן לעשות עם היצירה הוא ההבנה כי אסף בוחר “לא לחשוב את היצירה”, אלא ליצור באופן אינטואיטיבי, כ”צינור” המבטא תפיסות מרכזיות בחברה שבה הוא חי ויוצר. ואם התפיסה הרומנטית של אסף את היצירה האמנותית ואת האופן שבו האמן פועל בחברה היא ממשית, עולה חשש שאכן הסקסיזם ביצירתו הוא (גם היום, בתקופה פוסט-פמיניסטית אולי) בסיסי למחשבה הישראלית. במובן זה ייתכן שהיצירה אינה מבטאת מניפסט של יוצרה, אלא תפיסה קיימת, כמראה. או אז עובר נטל השיפוט אל הצופה.

על אף ש”בויס” היא בעלת קצב נוח והומור, והיא מספקת לא מעט רגעים מנחמים ומעט קוצים – בסופה הצופה נותר חסר שקט ונדרש להתמודד עם הפערים והתפיסות שגולמו בפניו. למרות התנגדותו של אסף למסירת מסר מובהק (ואולי בהתאמה להלכי רוח עכשוויים ישראליים), לא ניתן לומר על היצירה הזו כי “מחול הוא מדיום שאינו אומר דבר”.

“בויס” (“Boys“), מאת רועי אסף. רקדנים שותפים ליצירה: תמיר אטינג, גבע זייברט, אבשלום לטוכה, עוז מולאי, תומר פיסטינר. שותפה אמנותית: אריאל פרידמן. ניהול חזרות: טליה בק, ניב נירנברג. עיצוב תלבושות: דורון אשכנזי. עיבוד ועריכה מוזיקלית: רעות יהודאי.