לעולם ואף פעם, שוב ושוב

“היציבות היחידה שניתן למצוא ביצירה הזאת היא המחזוריות האינסופית, והאפשרות היחידה לנחת היא בהתמוטטות שתכלה הכל”. על “Forever/Never” של תיאטרון קליפה במוזיאון תל-אביב.

בערב, כשהמוזיאון סגור, מתחולל בו דבר מופלא. היצירה “Forever/Never” של עידית הרמן משתמשת בחלל המוזיאלי באופן שאינו תלוי ביצירות המוצגות בו, אלא בארכיטקטורה שלו, וכך היא מטמיעה את עבודת הפרפורמנס בקטיגוריית “האמנות הגבוהה”. ואין יצירה ראויה לכך יותר מאשר עבודתה זו, שהוצגה בשבוע שעבר בבכורה תל-אביבית.

בתחילת המופע פונה הרמן לקהל שהתאסף בפואיה ריקליס במוזיאון התל-אביבי בדברי הסבר: העבודה מתרחשת על הגבול שבין פרפורמנס לאמנות חזותית, והיא מורכבת מדימויים שנבחרו מתוך המציאות שסובבת אותנו ועובדו לחומר תנועתי. המופע יתחיל אל מול הקהל, ולאחר מכן הרקדנים יתחלקו לשישה מרחבי-הצגה ויחזרו על המופע בלופ במשך 50 דקות. יש להשתמש בקווים השחורים של ריצוף הפואיה כדי לאפשר לרקדנים לנוע בתוכם (רק אז מבחין הקהל בעיצוב הריצוף של החלל, שלמעשה מחלק אותו לריבועים-ריבועים). הקהל מוזמן גם לשבת על המדרגות כדי לצפות במה שיתרחש בחלק התחתון של החלל. מותר ומומלץ לצלם במהלך המופע.

צילום: גדי דגון

צילום: גדי דגון

ההסבר המפורט של הרמן היה יכול להיות מיותר, משום שהוא מוסר לקהל מידע שכביכול אין צורך בו (ניתן להניח שהיו מסתדרים לפי הקווים או אל מול הרקדנים באופן טבעי כשאלה היו מתחילים לרקוד למשל), אלא שהוא מבטא בדיוק את המנגנון שחושפת הרמן – ההתרחשויות ותוצאותיהן ההרסניות ידועות מראש למשתתפים בהן, ואף על פי כן הן עתידות להמשיך להתרחש שוב ושוב במעגל אינסופי, ללא מוטיבציה לשנותן.

ההתרחשות האינטנסיבית הזאת מתישה את הרקדנים, שכלואים בלופ התנועתי, אבל הצופים – שרובם נענים להזמנה לצלם את המופע – היו יכולים להמשיך להתבונן בהתרחשויות האלימות והיפהפיות הללו עוד שעות ארוכות. המטפורה בין המתרחש במוזיאון לבין המציאות מחוצה לו ברורה, והמסר עובר בחדות מכאיבה ומהנה.

פעולה רפטטיבית ומזיקה, אך מענגת

הסצינות שהרמן בוחרת לעבד לתנועה נעות בין האישי לקולקטיבי, והן מציגות תמונות מטרידות מחיי היומיום של יחידים זוגות וקבוצות, הנקלעים למעגל של אלימות מרהיבה וממכרת. הקהל הופך לחלק מן המסר כאשר הוא אינו עומד בפיתוי האקזוטיקה המוצגת בפניו, והוא נמשך כפרפר לאור לחזות עוד ועוד ושוב ושוב באותן סצינות וכמובן לתעד אותן.

הסולו של הרקדנית אורין יוחנן, שנפתח כשהיא קופצת מעבר למעקה כאילו יצאה זה עתה מצלילה ארוכה והיא שואפת אוויר מלוא ריאותיה בשקיקה, מציג דמות אובססיבית הכלואה במאבק נפשי מתמיד ללא יכולת “לצאת מן הגוף”. האוטיזם שלה משאיר אותה לבדה בעולמה, מושא לצפייה של קהל שמתיישב על המדרגות מולה, הנעה בחלל הנמוך ומנסה לברר מה זה הדבר הזה שהיא נלחמת בו שנדמה שנמצא בתוכה עצמה. או במלים אחרות – מהו הכוח הדוחף אותה לפעולה רפטטיבית ומזיקה, אך מענגת.

צילום: גדי דגון

צילום: גדי דגון

הנזק והעונג כתוצאה של הפעילות וגם כמניע שלה עומדים בבסיסן של כל הסצינות, ביניהן אלימות בין בני זוג למשל, שמקבלת ביטוי בשני דואטים שעוסקים בתלות והתעללות בשפה מלודרמטית. דואט נוסף, בעיני המהפנט מכולם, מבוצע על-ידי שני רקדנים ששפתם התנועתית רהוטה ואינטליגנטית במיוחד, מיכל הרמן ורן בן-דרור. אלמלא תחושת ההחמצה של שלל החוויות שהמופע מציע, אפשר היה לצפות בזוג המרתק הזה במשך 50 הדקות כולן ברצף. הם נעים ביחד ולחוד על צירים מאוזנים ומאונכים, במעלה ובמורד המבנה האלכסוני המשולש שיוצרים המעקות שמובילים בין חלל הכניסה למוזיאון לגלריות שבקומה העליונה.

המשפטים התנועתיים שיצרה הרמן הם אתגר פיזי ומנכיחים סכנה תמידית, וכך נוצרים מתח מהפנט ואטיות מדודה בהתקדמות שלהם במרחב. הקצב האטי והמרוכז נשמר גם במפגש ביניהם שמתרחש על רצפת החלל המרכזי, והתנועה למעלה-למטה מיתרגמת בשלל וריאציות ויוצרת תחושת נדנדה או מטוטלת. נדמה שהזוג הזה כלוא בחוסר היכולת שלו להגיע לאיזון או לשהות בו.

באופן פרדוקסלי, היציבות היחידה שניתן למצוא ביצירה הזאת היא המחזוריות האינסופית, והאפשרות היחידה לנחת היא בהתמוטטות שתכלה הכל. המסקנות האלה מנבאות עתיד שחור למי שבוחר להתמסר לכאב עד כלות. הרמן רומזת לנו, כצופים הנהנים מהאסתטיקה של הכאב, שאיננו שונים מהדמויות המשחקות בפנינו. ובכל זאת, לנו יש האפשרות לעשות מעשה בתום במופע.

הקבוצתיות מזינה את פרטיה

את אי-הנחת הקבוצתית מייצגים שלושה פרפורמרים אנרגטיים וקולניים במיוחד, שהתנועתיות השבטית שלהם מזכירה קבוצת כדורגל, חבורת לוליינים או יחידת לוחמים. האחדותיות התנועתית וקריאות הצהלה מתחלפות בהטחה שלהם זה את זה אל הקיר או אל הרצפה, והתנועה המהירה שלהם בין שני חללים מדומיינים באזורים שונים חוצה את הקהל. קשה להחליט אם הצהלה היצרית שלהם משחררת אותם מאנרגיה שבוערת בתוכם ומוצאת פורקן, או שהיא תובעת מהם ומעודדת אותם להגביר את עוצמת האלימות. כך או כך, הקבוצתיות מזינה את פרטיה ונדמה שאין ביכולתם להפסיק את פרץ האנרגיה אלא בהתמוטטות הסופית או בהכרעת מוות. גם כאן ניתן וכדאי למצוא תוכן פוליטי.

בתום ארבעה מחזורים של תנועה, ארבע רקדניות בלבוש תחתון בצבע גוף וכפפות שחורות ארוכות מתייצבות על המעקה בחצי הקומה אל מול החלל המרכזי ושרות את השיר “Into My Arms” של ניק קייב. מימין להן רוכן בן-דרור מעבר למעקה העליון ומושיט ידיו לעבר הרמן, שמנסה בכל כוחה לקפוץ אל זרועותיו ללא הרף וללא הצלחה, בעוד שהוא מתקדם בין ניסיון אחד למשנהו עוד ועוד למעלה וכך מגדיל את המרחק ביניהם ואת גובה הקפיצה שלה בהתאם. הלב נכמר למראה הזוג הזה לצד שיר האהבה האפל שמלווה אותם. בשניהם הצדדים האפלים של הנפש מתגברים בהזנה הדדית. לאחר אפילוג קצר, הדמויות כולן נופלות מותשות לרצפה ונותרות קפואות בדממה דקות ארוכות עד שהקהל נוטש אותן ויוצא אל העיר נפעם ומתוסכל.

צילום: גדי דגון

צילום: גדי דגון

בתום המופע המחשבה נודדת חזרה לנקודת ההתחלה, שבה הרמן הציגה את תהליך עבודתה, שהתחיל בהתבוננות במציאות סביבה ובחירה של מצבים “רגילים” שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות. האלימות נמצאת בכל, על-פי הרמן, והחוויה שהיא מציעה לצופים חזקה במיוחד משום שכל המצבים הללו מוכרים מאוד, בין אם הם חלק מחיינו הפרטיים ובין אם אנחנו מורגלים בצפייה בהם במדיה השונים, תיעוד ובדיה גם יחד. הדימויים החזותיים של הרמן הם מראה אמיתית עד כאב. עד שלא תימצא המוטיבציה לשינוי, נהיה אנחנו בעצמנו ואנחנו כחברה תקועים לעד במעגליות המכאיבה והמתישה שמספקת תענוג ממכר בלבד.

“Forever/Never” היא יצירה חכמה שמבוימת ומבוצעת בכישרון רב ובטוטאליות מעוררת השראה. הצלחתה טמונה לא רק בקונספט מבריק, אלא ביכולת לעבוד עם גופם ואישיותם של הרקדנים באופן שמיטיב לבטא את תכונותיהם המיוחדות. לכל זה נוספת עבודת העיצוב הדקדקנית, שמשלימה את התמונה ומציעה מסר נוסף באמצעות האסתטיקה. הגבול הדק שהרמן משרטטת וצועדת עליו בבטחה אינו רק בין הפרפורמנס לאמנות החזותית, אלא בין הפואטיקה למלודרמה. בזכות הדיוק והירידה לפרטים היא מצליחה ליצור עבודה מרובדת ומרהיבה ביופייה, מרגשת ומעוררת מחשבה.

***

רעיון, יצירה, עיצוב: עידית הרמן | מוזיקה ועיצוב סאונד: דמיטרי טולפנוב | בהשתתפות אורין יוחנן, אייר בלומברג, אנאל בלומנטל, דניאל פייקס, דרור ליברמן, מיכל אסתר קציר, מיכל הרמן, עדי פז, עודד צדוק, עמית בר-עם, צבי פטרקובסקי, קזויו שיונורי, רותם נחמני, רן בן-דרור, רפאל קפוסטיאן | תלבושות וסגנון: זוהר פורמן | צילום: איציק סייג.

הופעות נוספות:
יום שני, 22.09.14, ב-20:30
יום שני, 29.09.14, 20:30

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *