בין הנצחה אובססיבית לפולחן אינטימי

שתי היצירות שזכו במשותף בתחרות “גוונים במחול” 2013, שהתקיימה לאחרונה בסוזן דלל תחת כותרת הנושא “פולחן וטקס” (לציון 100 שנה ל”פולחן האביב”), נעות הלוך ושוב בין הפוליטי לאישי ועוסקות בחלחול של הגבולות הפוליטיים לחיים הפרטיים.

מרב דגן מנציחה עד מוות את חיילי צה”ל, ועדי בוטרוס, בשיתוף עם סתיו סטרוז’, מבקש ליצור זוגיות ישראלית בין נוצרי ליהודייה. שני הכוריאוגרפים שואבים מן הביוגרפיות האישיות שלהם, ושניהם מעבדים אותן ביצירתיות וחוכמה יוצאות דופן אל יצירות המחול שלהם. הדובדבן – שלושתם גם רקדנים ומבצעים נפלאים.

מירב דגן – צילום: גדי דגון

יצירתה של מרב דגן, “אני רואה אותם מתקרבים”, מציגה הנצחה אובססיבית כתהליך נפשי שסופו אובדני. אבל הצלחת היצירה עצמה יוצרת פרדוקס: בעיסוק של דגן בטראומה נעדר השימוש בתהליך היצירה עצמו כתהליך תרפויטי. דגן אינה משתמשת בעבודתה הכוריאוגרפית כדי להתמודד עם כאבי הנפש ושאלות המוסר. במקום זאת היא פונה ליצירה לאחר שכבר עיבדה בעצמה את חוויית המוות והזיכרון, והביקורת שלה על הטקסים הרפטטיביים והפורמליות הצבאית אינה אימפולסיבית ורגשית, אלא מפוקחת וחכמה. לכן האובדניות שאליה מובילה היצירה מעידה על החזרה לחיים דווקא, והפרידה היא מהעיסוק האובססיבי במוות, שמוצה עד תום.

יצירת המחול של דגן היא התבוננות על תהליך נפשי לאחר שזה הסתיים. בזכות המבט הזה יכולה דגן להציג עירום לא כפרובוקציה, אלא ככלי אסתטי מורכב שמרמז על העומק הנפשי החבוי בהתמודדות עם המוות – שמתאפשרת בזכות הטקס – למרות הקיטש המאוס. דגן מציעה עיסוק מעמיק בטקסי הזיכרון בלי ליפול למלכודת הקלישאות הפופולריות ותוך שימוש חכם בהן לצורך ביסוס טענתה בזכות הטקס דווקא. החזרתיות הטקסית מאפשרת לדגן תהליך של הזדהות עד כדי טוטאליות עם המוות, ובסופו היא עירומה ואוחזת בתמונה ממוסגרת של עצמה כמושא הקינה, סמל לאימוץ, הכלה והשלמה.

עדי בוטרוס – צילום: גדי דגון

היצירה “מה שבאמת מרגיז אותי” של עדי בוטרוס, בשיתוף עם סתיו סטרוז’, בוחנת את אפשרויות היחסים הזוגיים ביניהם. הבחירה בשילוב של קטעי סולו וקטעי דואט מבררת באופן מרתק את התקשורת המורכבת שנובעת, על-פי היצירה, מהבדלי תרבות. ניתן היה לצפות למוזיקה ערבית ותנועות פולקלור, ואכן אלו נמצאות בשימוש הכוריאוגרף, אבל גם כאן, חרף השימוש בסמלים שגורים ובדימויים שחוקים (למשל: המיניות הנשית המוחצנת לעומת השמרנות הגברית הכולאת), מצליח בוטרוס להעמיק בחקירת היחסים ומותיר את הדימויים הללו ככותרות בלבד (או פיגומים).

אחד הרגעים היפים ביצירה הוא הדואט שסביב קערת המים המוגבהת ככלי פולחן מקדשי, שגם בו מצליחים בוטרוס וסטרוז’ להתחמק מן הקלישאה ולהתמודד עם תנועה ומים באופן מרגש. בזכות האינטימיות והכנות יוצאות הדופן שהם מביאים כיוצרים ומבצעים לבמה, התנועה שלהם זוכה לניואנסים ייחודיים שמרבדים אותה ומעמיקים את השפה. ניכר כי השאלות שאיתן מתמודד המחול של הזוג הזה והתשוקה למצוא פתרונות או לחלץ תובנות בוערות בהם. כאן כנראה טמון כוחה של היצירה הקטנה-גדולה הזאת.

בשנתה ה-17, תחרות “גוונים במחול” מצליחה להגיש שתי יצירות מצוינות מבין שש שנבחרו אליה, ולמרות הפער הגדול בין העבודות האלה לבין האחרות, זהו בכל זאת הישג. הבחירה בנושא הפולחן מתבקשת בשנת ה-100, אבל למרבה הצער, נדמה שבמקום לעורר השראה היא הגבילה את היוצרים, שנאבקו בנושא במקום ליצור דבר שבוער בהם באמת. יוצאים מן הכלל, כאמור, היו שני היוצרים הזוכים.