חומוס ובלבו חומה

“הביקורים התכופים של מאות אלפי ישראלים במזרח ירושלים והגדה המערבית בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת-הימים, הם שהביאו את העדנה לחומוס בישראל”. (“לא על החומוס לבדו”, יהודה ליטני, ע’ 25. הוצאת מודן, 2000)

בכ”ח באייר תשכ”ז, כשחיילי צה”ל עמדו לראשונה במה שאנחנו מכירים היום כ”רחבת הכותל”, קשה להניח שמה שהעסיק את מחשבתם היה חומוס. קרוב לוודאי שלפחות חלק מהצנחנים של מוטה גור לא טעמו חומוס מעולם, בטח שלא חומוס פלסטיני. הם לא יכלו להתחיל לשער שמוקדי העלייה לרגל של נכדיהם לא יהיו הכותל והר הזיתים אלא חומוסיות פלסטיניות.
כמה אירוני – בשעה שחשפו בלורית לעדשות ההיסטוריה, סביר להניח שברדיוס של עשרות מטרים בודדות מהם עמדו לפחות תריסר סירים ובהם גרגרי חומוס.

קו שבר היסטורי ותרבותי

בספר “לא על החומוס לבדו” מגדיר יהודה ליטני את 1967 כשנה בה הכל השתנה. יוני 67′ הוא “קו השבר של החומוס שהוא גם קו השבר של המדינה”, כותב ליטני ומספר על השתאות הישראלים שנתקלו בתורים הארוכים של פלסטינים על צלחותיהם וסיריהם (שהביאו מהבית), בפתחי החומוסיות במזרח ירושלים ובערי הגדה. עבור רבים מנערי דור הצנע שלנו, ניצולי ימי-הביניים הקולינריים של ישראל, זו הייתה תחילת הרנסאנס. הם התמכרו לאווירה ולטעם ונהרו בהמוניהם לחומוסיות במזרח ירושלים. משם התפשטה האופנה למערב העיר, לתל-אביב וליתר רחבי הארץ.

ארבעים שנה אחרי, ריכוז החומוסיות בשטח שבין הירדן לים הוא כנראה הגבוה ביותר במזרח-התיכון. זו, אם תרצו, היצירה המשותפת הכי יפה של ישראלים ופלסטינים. לא שהתחרות קשה כל-כך. החומוס הפך לתופעה תרבותית וכלכלית שאין שנייה לה, שמשכפלת ומרחיבה את עצמה במגוון צורות באזורנו ובעולם, והיא כולה תוצאה של המפגש הכפוי בין העמים והתרבויות. בפרפרזה על משפט ידוע: כשאתה תוקע למישהו אצבע בחומוס, לשניכם יש אצבע בחומוס. החומוס שינה אותנו ואנחנו שינינו את החומוס, ומדובר בתהליך זוחל שעדיין נמשך.

החומוס עומד במרכזה של תת-תרבות חדשה, שעיקרה המפגש בין מזרח למערב, אך היא זולגת גם אל מחוץ ללבאנט. באירופה ובאמריקה הוא נאכל על-ידי צמחונים ושוחרי בריאות, במסיבות סטודנטים ובמסעדות מולטי-קולטי, וגם בחומוסיות של מהגרים ומתאזרחים מהמזרח-התיכון – ישראלים ופלסטינים, לבנונים וסורים, וגם טורקים ויוונים. איך אומרים – כשאתה יוצא למלחמה אתה יודע איך זה מתחיל, אתה אף פעם לא יודע איך זה יגמר.

מישוב למדינת חומוס

האוכל מקרוני הוא איטלקי / לאוסטרים בוינה שניצל טעים / והצרפתים אוכלים צפרדעים / הסינים אוכלים אורז דק ורזה / והקניבלים אוכלים זה את זה / ולנו יש פלאפל, פלאפל, פלאפל. (“שיר הפלאפל”. להקת איילון, 1957)

למען הדיוק ההיסטורי, חשוב להדגיש כי החומוס לא היה זר לישראלים לפני מלחמת ששת-הימים. הוא נאכל, כמובן, בישובים הערביים ובערים המעורבות, ועל-ידי קצת מיוצאי עדות המזרח. בשנות החמישים התגנב החומוס בהדרגה לתפריטי מסעדות יהודיות בירושלים, בכרם התימנים בתל-אביב ובחיפה. ליטני, אגב, מספר שטעם חומוס לראשונה כילד כבר בסוף מלחמת השחרור.

בעשור שקדם למלחמה החומוס כבר יצא מעט מהשוליים והחל לנוע לכיוון הקונצנזוס. הוא הפך למאכל מקובל בקרב הסטודנטים בירושלים, למשל. אבו חסן הצעיר החל למכור חומוס בדרום יפו עם העגלה שלו, ואז עבר לרחוב 60 בעג’מי. על המדפים עלה אז לראשונה חומוס בקופסאות השימורים של תלמה – הדבר הכי קרוב שהיה כאן לכור היתוך (ילידי שנות ה-60′ ו-70′ עדיין זוכרים את טעם החומוס עם המלפפון הפרוס בחומץ, בחצאי הפיתות, ששימש ככיבוד הרשמי בימי ההולדת). אבל המאכל הלאומי של הישראלים באותם ימים היה פלאפל, כך לפחות טען דן אלמגור ב”שיר הפלאפל” שנחתם במילים “כי זה המאכל הלאומי של ישראל / פלאפל, פלאפל / עם הרבה, הרבה, הרבה פלפל”. מבצעי השיר, “להקת איילון”, היו רביעיית פלמ”חניקים בעלי שמות צבריים (מרדכי ירון, איתן לב, גד מן, ברוך נדב), שלכאורה הגיעו הישר מלב המיינסטרים. אבל אם תרצו, תוכלו לזהות כבר כאן סימנים מטרימים ליסוד המהפכני בשירתו של אלמגור.

אגב, עם כל התוספות שמצאו את דרכן לפיתה הישראלית מעניין שעד שנות השמונים לא נמצא מקום לחומוס. לצד הסלט והטחינה, היו שם החמוצים והכרוב כבוש האירופיים והצ’יפס האמריקני, אבל  חומוס לא.

מכור-היתוך לרב-תרבותיות

חומוס הוא ממרח גס עשוי מחומצה ומתובל היטב. הוא מוגש לעתים קרובות עם טחינה (שמן שומשומין). עם מעט שמן זית, זיתים, פטרוסלינון קצוץ וטחינה; הוא נאכל עם פיתה, הלחם הערבי. (ספר בישול פולקלורי, ע’ 20)

נדרשו לחומוס עוד עשרות שנים כדי לרשת את הפלאפל, משהו שספק אם היה קורה בכלל לולא המלחמה והכיבוש. אבל הדיאלוג של הישראליות עם החומוס התחיל עוד קודם והיה דינמי מתחילתו. הוא הוזכר, למשל, בספרי הבישול המרכזיים של המדינה הצעירה, בראשם “כך נבשל” (1949) הלאקוני, ומאוחר יותר ב”ספר בישול פולקלורי” (1964). הפער בין שני הכותרים – סגנונית ותרבותית – כבר סיפר חלק גדול מהסיפור. הראשון נכתב על-ידי ארגון נשות ויצ”ו וכוון לעקרות הבית הנואשות של עידן הצנע. את האחרון כתבה מולי בר-דוד, בעלת טור הבישול של ג’רוזלם פוסט, שכיוונה בעיקר לקוראת האמריקנית. אמריקה לא הייתה מעורה בתרבות הישראלית אבל נמשכה לארץ הקדושה והאקזוטית שהכירה מהסרט “אקסודוס” של ליאון יוריס. עם זאת, ההצלחה המסחרית העיקרית של ספר הבישול הייתה דווקא בישראל.

ישראל שאחרי ואדי סליב, משפט אייכמן וסלאח שבתי, החלה זונחת במהירות את חזון היהודי החדש לטובת משהו שהחל להזכיר רב-תרבותיות. היא נעשתה פתוחה קצת יותר, תרבותית וקולינרית. מוכנה לצחוק על עצמה קצת יותר, עם יוסי בנאי, שייקה אופיר והגשש החיוור – מכוכבי הבידור הצעירים והמבטיחים של התקופה.

המגמה המובהקת, הגלויה, הייתה אמריקניזציה. ארה”ב החליפה את צרפת ובריטניה כמעצמת-על, ובמהלך 67′ הפכנו רשימית לנציגיה באזור ולנסייני הנשק מתוצרתה. אבל מתחת רחשה כבר מגמה הפוכה – החומוסיזציה של ישראל – שעם הזמן תפרוץ את גבולות המזרח-התיכון ותגיע לעולם.

חומוס מטמטם זה

“מלחמת החומוס” שפתחו התעשיינים הלבנונים נגד ישראל ב-2008, לוותה בהאשמות – לא חדשות כשלעצמן – על קולוניאליזם קולינרי. הציונות, לפי קו הטיעונים הזה, הפקיעה מהפלסטינים גם את האדמה וגם את האוכל. זו טענה קצת אבסורדית בהתחשב בכך שהחומוס הוא לא ממש “ספינת הדגל של המטבח הפלסטיני”, כפי שכינתה אותו הבשלנית והסופרת קלודיה רודן. מנקודת המבט הפלסטינית יש דווקא משהו מעליב ברדוקציה שעשו הישראלים למטבח שלהם לכדי מאכל בודד. באותה מידה יכלו לבחור במחבוסה או קוסא מחשי, לבן אמו או חשוואת אוזה, קטאייף או זאלאבייה.
כך או כך, כיום ברור שגם אם החומוס אולי אינו ההישג הקולינרי הכי גדול, אבל הוא ללא ספק המאכל הפלסטיני המשפיע ביותר, כלכלית ותרבותית.
על כן האמת הפשוטה היא שלא ישראל כבשה את החומוס; החומוס הוא זה שכבש את ישראל. הישראלים של היום תופסים את החומוס כמאכל לאומי שלהם, לא בגלל שהוא שייך להם אלא משום שהם שייכים לו. כולנו יודעים שהחומוס הוא מאכל ערבי ושערבים מכינים אותו טוב יותר, אבל אנחנו אוהבים אותו כל-כך שהוא הפך חלק מהזהות שלנו. השתנינו.

כור ההיתוך האמיתי

גם החומוס השתנה. יודעי חן מתעקשים שיש הבדל בין “חומוס פלסטיני” לבין “חומוס שפלסטינים עושים עבור יהודים”. הרי אין באמת מאכל כזה ששמו “חומוס גרגרים”, שלא לדבר על חומוס פטריות או חמשוקה. מסבחה הייתה במקור מין דייסת בוקר נטולת תיבול כמעט – שום דבר שמזכיר את החריפות המטמטמת של אבו חסן או חליל.

לטוב ולרע, זהו כוח הקנייה הישראלי שגרם לחומוס להתפתח ולהשתנות. ברור שתוספות כמו ביצה חומה, סחוג, צ’יפס או מלפפונים חמוצים, הן תרומה של הטעם הישראלי – בדיוק כמו שהחלטנו להכניס את הפלאפל לתוך הפיתה ולהגיש אותו עם כרוב חמוץ יקה. העובדה שהתוספות הללו אינן “אותנטיות” לא גורמת להן להיאכל על-ידי יהודים בלבד.

אנחנו גם אלו שהכנסנו את החומוס לקופסא. בהתחלה קופסת שימורים ואז קופסת פלסטיק במעדנייה ולבסוף בייצור המוני עתיר חומר משמר, עם חיי מדף נצחיים. לא בטוח שיש מה להתגאות בכל זה, אבל על מה רבים איתנו הלבנונים אם לא על הזכות למכור מוצרים כאלה בדיוק לאמריקנים. חברי ר’ אומר שבזכותנו יכולים גם הפלסטיני והלבנוני לקום באמצע הלילה ולמצוא חומוס במקרר. בשנים האחרונות נהנים מהחוויה המוזרה הזו גם מיליוני אמריקנים. הילדים שלהם, כמונו, כבר יגדלו על חומוס בקופסא. כשיתחיל מרד הנעורים שלהם, כשיבינו ש”עבדו עליהם” ויצאו לחפש את “הדבר האמיתי”, אזורים שלמים באמריקה ייזרעו חומוסיות, כמו ערי ישראל.

חומוס וזכרונות צורבים

אז יש כל מיני כיוונים שמהם אפשר להסתכל על מלחמת ששת-הימים, כיבוש השטחים ושחרור ירושלים. מבחינתי המלחמה הזו היא קודם כל המלחמה שהעניקה לי את שמי. יהושע דיאמנט, על שמו אני נקרא, נפל בקרב על “סמטת המוות” בשישי ליוני 1967, היום השני של הקרבות על ירושלים. להיקרא על שמו של גיבור מלחמה שנפל בקרב זה תיק לא קטן. כאילו שחסרה כאן גלוריפיקציה של מוות; כאילו שחסרים תירוצים והצדקות ואידיאליזציות ופרות קדושות, שמטילות עליך גם לשמש כמצבה מהלכת. זו, אני מניח, עוד סיבה לכך שהסימטאות של העיר העתיקה הן עבורי אחד המקומות הכי טעונים בעולם. אני לא יודע מה חזק יותר – שלושת-אלפי שנות ההיסטוריה שמשוקעות באבנים הללו ומקומן באתוס הקולקטיבי, או ארבעים שנות ההיסטוריה הסובייקטיבית לגמרי של אנשים שבשבילם “העיר העתיקה”, “ירושלים” ו”סמטה” לעולם לא יוכלו להיות מילים נקיות ממשמעות קדושה וכואבת.

בתוך מקום כזה מתקבצים אנשים בני דתות שונות ולאומים שונים, שהגיעו מקצוות העולם והארץ. מדי פעם עוצרים, יושבים בצפיפות ליד שולחן אחד ואוכלים חומוס. תמצית הפרדוקס של החיים הנמשכים כנגד כל הסיכויים בשאיפה לקצת שפיות. בתוך החומוסייה, הבלי העולם הזה נשכחים ואתה מתמכר לקדושת החושים. הפיתות רכות, עסיסיות. ריח הפטרוזיליה מרחיב את הנחיריים שעה שאתה חש את עקיצת הפלפלים החריפים. החומוס מתמוסס בפה. מי יכול לחשוב ברגע כזה על הר הזיתים.

המאמר נכתב במסגרת “שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים” – שיתוף פעולה בין “הרשות העצמית” והאמן גיא ברילר לעורכי “ערב רב” רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית.
בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

שוקי גלילי הוא עורך הבלוג “חומוס להמונים“.